תוֹכֶן
דמיין אם בסוף המאה העשרים תתבקש למלא כמוסת זמן בחפצי עיצוב גרפיים המעוררים את רוח מאה השנים הראשונות של העידן המודרני. מה תכלול? היית זורק חצי תריסר לוגואים קלאסיים, כמה פוסטרים שוויצריים וכנראה משהו ממילטון גלייזר, פול רנד או סול בס.
היית כולל גם כמה עטיפות אלבומים: עיצוב גרפי של המאה ה -20 ללא עטיפות אלבומים הוא כמו משחק כדורגל ללא כדור - שלא יעלה על הדעת. היית צריך לכלול את Sgt Pepper, אולי Never Mind the Bollocks, Division Division, Nirvana, Oasis או Blur sleeve, משהו מההיפ הופ האמריקאי. הנקודה היא, הייתם מפונקים מבחירה.
עיצוב גרפי של המאה ה -20 ללא עטיפות אלבומים הוא כמו משחק כדורגל ללא כדור - שלא יעלה על הדעת
עכשיו דמיין שאתה עושה את אותה משימה במשך 13 השנים הראשונות של המאה ה -21. מה היית מציב במיכל הטיטניום המבריק? היית כולל משחק מחשב, ממשק המשתמש מאייפון, לוגו גוגל, אולי דף פייסבוק או מייספייס. אך האם תכלול עטיפות אלבומים כלשהן? אני תוהה.
זה לא כאילו כריכות אלבומים כבר לא קיימות. יותר מוזיקה נעשית, משוחררת ונצרכת מאי פעם. חברות תקליטים עדיין בעסקים. ליידי גאגא וביונסה הן כוכבי-על עולמיים ופופולריים באותה מידה כמו ענקי הפופ של פעם. למרות הורדות והגעתם של שירותי סטרימינג, אנשים עדיין קונים תקליטורים, תקליטורי ויניל וסטים ממולאים עם תקליטורים, תקליטורים, תקליטורי DVD וחוברות. וכאן בקריאייטיב בלוק אנו חוגגים את אומנות האלבום הטובה ביותר מדי שבוע.
אבל משהו קרה לעטיפת האלבום. זה כבר לא המרכזי בהוצאת אלבום חדש. עכשיו זה רק חלק מתבשיל מרכיבים מבעבע שעשוי לכלול אתר, אפליקציה, ערוץ יוטיוב, פרסומת טלוויזיה - אפילו סחורה. נראה שהגענו לשלב בו חולצת הטריקו או כובע הבייסבול חשובים לא פחות מכיסוי האלבום. אולי אפילו נכון לומר שיש יותר כסף בחולצות ובכובעים מאשר במכירות שיא.
עם זאת, עבור אוהדי מוסיקה רבים, עטיפת האלבום עדיין חשובה. וכמובן, עבור מעצבים גרפיים ועוסקים בעיצוב מוסיקה, עטיפת האלבום עדיין נחשבת למגרש משחקים חשוב לניסויים ולביטוי חופשי.
אבל אם אנו מקבלים שחלק עיקרי - אם לא החלק היחיד - בלהיות מעצב גרפי הוא לייצר משהו 'גרפי', אז מה הטעם להיות מעצב מוסיקה כאשר השקעים העיקריים הם מקורות JPEG עם חותמת דואר ברשת? עם זאת מעצבים גרפיים עדיין רוצים לעצב למוזיקה. מה הסיבה לכך?
המבט של חברת התקליטים
מצויד באייפון ממולא בקבצי MP3 ובעותק של Wired מתחת לזרועי (פעם זה היה NME, אבל אם אתה רוצה לדעת מה קורה בעסקי המוזיקה היום, קרא Wired), יצאתי למצוא להבין מה המשמעות של להיות מעצב מוסיקה בעידן ההורדות המיידיות. התחנה הראשונה שלי הייתה עסק המוסיקה.
התחלתי את החיפוש שלי בשיחה עם דן סנדרס ב- Virgin EMI Records. סנדרס הוא המנהל הקריאטיבי של התווית. היא מעצבת ואומנות מביימת פרויקטים גדולים, ומזמינה קמפיינים למעשים הרבים של התווית. אמנים שנחתמו ב- Virgin כוללים את Bastille, Emeli Sandé, Lorde, Arcade Fire ו- Massive Attack. פעם תווית עצמאית פיסטית שנוצרה מתוך האתוס ההיפי של ריצ'רד ברנסון הצעיר, התווית היא כעת חלק מיוניברסל, אחד מקונגלומרטים הבידור הגדולים בעולם.
שאלתי את סנדרס אילו אתגרים עומדים בפני ארט דירקטור פנימי בעידן הדיגיטלי. "כשהצריכה הדיגיטלית צומחת באופן אקספוננציאלי", היא מציינת, "חשוב יותר ויותר לבנות זהות חזותית חזקה ומגובשת לאמן וחשוב שהמסר יישאר זהה - אולי אפילו קצת חוזר על עצמו - על פני פלטפורמות רבות."
כמו כל מעצבי המוזיקה, לסנדרס יש שני לקוחות - התוויות שמשלמות את משכורתה והאמנים שאת המוזיקה שלהם היא מקדמת. המטרות של שתי הצדדים הללו אינן תמיד תואמות. מצד אחד, על רקע סטרימינג בעלות נמוכה והורדה בלתי חוקית, חברות התקליטים נלהבות יותר ויותר בחיפוש אחר מכירות רבות יותר. יחד עם זאת, מוזיקאים נוטים לרצות אמנות קאבר ותמונות קמפיין המשקפות את המוזיקה שלהם, במקום לדבוק בנורמות מסחריות.
ככל שצריכה דיגיטלית גדלה באופן אקספוננציאלי, חשוב יותר ויותר לבנות זהות חזותית חזקה ומגובשת לאמן
כיצד מתמודד סנדרס עם דרישות אלו, לעיתים מתחרות? "אני חושבת שאמנים רואים את הפלט הוויזואלי כביטוי טהור ומלהיב של האמנות המוזיקלית שלהם. משהו שמעריציו יוכלו להתענג עליו; משהו שיעצים והגביר את התפוקה המוסיקלית שלהם", היא אומרת.
"בעבר אני חושב שהביטויים האלה הוטל עליהם פחות אחריות מסחרית. כיום, בשוק צפוף מאוד ובעולם מונחה תוצאות יותר, אמנים ותוויות הפכו לשיתופי פעולה יותר בכיוון היצירתי כדי להגיע לקהלים חדשים. זה ניכר במיוחד בהתפוצצות הדיגיטל, מכיוון שהוא המקור העיקרי לצריכת מוזיקה בקרב קהלי הנוער. "
תפקידו של סנדרס בווירג'ין כולל עבודה צמודה עם מעצבים חיצוניים. מה היא מחפשת בקריאייטיבים איתם היא עובדת? "אני מחפשת רעיונות ויישומים שמרגישים שונים מכל השאר", היא אומרת. "מגרשים רב-מעצבים עיוורים מרגישים כל כך לא בסדר בימינו והם לעתים קרובות מספקים רעיונות ממוחזרים. עם זאת, מדי פעם אתה מקבל מגרש רוצח כאשר המוזיקה באמת תפסה את דמיונו של מעצב - וזה דבר מצוין כשזה קורה."
משפחת אריזות
בקצה השני של הספקטרום התעשייתי נמצא Mute Records. הוקם בסוף שנות השבעים, והוא נותר כיום מגדלור של עצמאות, רדיקליות וחדשנות מוזיקלית. בעוד שתוויות אחרות מחקות את הנימוסים המסחריים של תאגידי ענק, Mute שומר על מנה בריאה של אנרכיזם פוסט-פאנק. מפורסם כחלוץ הטכנולוגיה והמוסיקה האלקטרונית, Mute הוציאה תקליטים של אמנים מגוונים כמו דפש מוד, גולדפראפ, קאן ודיאמנדה גלאס.
עבור פול א. טיילור, האחראי על אמנות הכריכה של התווית ועל הייצוג החזותי שלה, העדיפויות הן "להגיע לסוף עם משהו שהאמן מרגיש שמייצג את האלבום, שדניאל מילר [מייסד מוטה] מרגיש שהוא מעניין ומאתגר. - ועובד כשגודל של תמונה ממוזערת - ומשהו שמחלקת השיווק יכולה לבסס על מנת למכור אותו. "
איך טיילור, שאלתי, מתמודד עם הדרישות המתחרות של אריזות מוזיקה פיזית לעומת דיגיטלית? "בעיקר," הוא אומר, "הדיגיטלי נועד להזכיר לאנשים שהוא שם. הרבה זמן אמנים מתמקדים באופן מובן בגרסה הפיזית של האלבום, וזה קורה הרבה גם אצל מעצבים. לכן, חשוב להכין בטוח שכולם זוכרים שכל היבט חשוב זה מזה. צריך להתייחס לכל אחד אחרת, אבל חייבים להישאר קשר קרוב. במילים אחרות, נשיקות של בני דודים זה בסדר, לא תמיד צריך להיות אח ואחות. "
אני לא חושב שיש דבר כזה אריזה מיוחדת. אתה אורז מוסיקה כראוי למקבל המתאים.
חברת Mute ייצרה, לאורך שנים רבות, מגוון רחב של אריזה מיוחדת וערכת קופסאות - לרוב עם ערכי ייצור גבוהים. שאלתי את טיילור כיצד התווית רואה אריזה מיוחדת: "טוב, אני לא חושב שיש דבר כזה אריזה מיוחדת," הוא מהרהר. "אני רואה בזה אריזה מתאימה. אתה אורז מוסיקה כראוי למקבל המתאים.
"אני עדיין חושב שסטרימינג מנסה למצוא את האריזה המתאימה שלה, אבל כאשר היא אכן תמצא אותה, זה יהיה מעניין להפליא. הורדות מעולם לא מצאו אריזה מתאימה ובגלל זה ההורדה בסופו של דבר תיכשל. אני רואה שההורדות נעלמות לפני תקליטורים ואף פעם לא מתקבלות נראה שרוח שנייה כמו קלטות מתחילה באופן בלתי מוסבר - למרות שקלטות הן יפות, אני מניח. ההורדות הן פונקציונליות בלבד, ללא אסתטיות, אז מי ירצה להוריד כשתוכל לקבל זרם? "
נוף המעצב
אם אנו מקבלים את החשיבות של עיצוב עטיפות תקליטים כמיטת בדיקה ומעבדה לניסויים גרפיים (חשוב על עיצוב גרפי ללא נוויל ברודי, פיטר סאוויל, סטפן סגמייסטר, שכולם עיצבו שרוולים בקריירה המוקדמת שלהם) אז ברור שאומנות העטיפה היא חשוב מכדי לתת לחלל את השימוש בהם כמו מספנה כלשהי בנמל ימי בריטי שלאחר התעשייה. למרבה המזל, ישנם עדיין מעצבים גרפיים המוקדשים לשימוש בכריכות כדרך לגיבוש שפות וקודים חזותיים חדשים, גם אם הפרנסה מעולם לא הייתה קשה יותר.
אחד הדמויות המובילות בתחום זה הוא Gez Saint, מייסד ומנהל קריאייטיב של Big Active. ב -12 החודשים האחרונים עיצב הסטודיו שלו אמנות כיסוי עבור גולדפראפ, שקרים לבנים, דקדוק לונדון, חיים, הגשם המשפחתי ופליקס דה האוסקט.
סנט הוא אופטימיסט: "האופי המוחשי של חפץ הבעלות והיקיר נהנה שוב מגל של עניין מחודש", הוא מציין. "במקביל, סטרימינג ופורמטים חברתיים וניידים משנים את אופי המתרחש בצד הדיגיטלי של הדברים. עבור הילידים הדיגיטליים שמשתמשים באינטרנט כסביבה ליצור ולשתף, הדרך קדימה היא אולי יותר על העלאה. מאשר להוריד. "
שרוולי אקטיב גדולים עשירים מבחינה ויזואלית, לעתים קרובות משתמשים במוח חד
איור ליצירת נקודות נגד חזותיות משכנעות למוזיקה שהם עוטפים. אך סנט רואה את התחום הלא-מהותי של המוזיקה הדיגיטלית כתמריץ לחשיבה חכמה יותר ולא למבוי סתום יצירתי: "מעצבים צריכים להסתגל, להיות יוזמים ולאמץ גישות חדשות חיוביות ולשנות את דרכי החשיבה שלהם", הוא קורא. .
הוא גם מזהיר מפני נוסטלגיה ומבט רטרו מכוכב עיניים של אמנות הכריכה: "זה פשוט לא חותך את זה לאחל לימים הטובים שבהם מעצבים גרפיים התמקדו רק באריזה", הוא טוען. "הלך הרוח הזה הוא מפנק ולא בר קיימא - העולם עבר הלאה. עיצוב מוסיקה חדש נועד לגיבוש שותפויות עם אמנים ותוויות ליצירת תוכן ומעורבות שיכולים להתאים לידי כפפה לאופן שבו נהנים ומצריכה ממוסיקה - על ידי מעריצים. - בכל צורה שהיא עשויה ללבוש. "
לדעתו של סנט, דבר אחד לפחות לא השתנה: "ברמה היסודית ביותר במרחב הדיגיטלי", הוא אומר, "זה עדיין קשור ליצירת התמונה המגדירה ולבטא זאת בצורה של" ערכת תמונות "של המוצר. מבחינת הדרישות הבסיסיות ביותר, אנו מודעים לכך שקנה המידה של חבילות הדיגיטליות נוטה להיות בערך באותו גודל של בולי דואר - מה שאומר שהן באמת צריכות להיות יעילות מבחינה גרפית ", הוא ממשיך.
"כמו כן, האופן בו אנשים מתקשרים עם יצירות אמנות בסביבה דיגיטלית שונה מההדפסה - אני חושב כאן במיוחד על מכשירים ניידים, טאבלטים וכן הלאה. המעורבות הרבה יותר חווייתית ויש יותר הזדמנות ליצור ולשתף. "
שירת ברבורים
הצמד האנגלו-נורבגי Non-Format - Jon Forss ו- Kjell Ekhorn - מפיק אומנות קאבר עשירה ודרמטית למגוון מוזיקאים מאז שנת 2000. הסטודיו נחגג בהרחבה בזכות הצילום הרעיוני, האמנותי והטיפוגרפיה המוקפדת.
- עבודה הדורשת רפרודוקציה יוקרתית ובד גדול להתמתח עליה.
איך, תהיתי, הזוג יבטיח שהעיצוב שלהם ישרוד בתרגום ל- JPEG ב- iTunes, למשל? "ובכן, זה בהחלט נכון שיש הבדל עצום בין פיסת אריזה מודפסת לריבוע של 220 פיקסלים ב- iTunes, ואנחנו זוכרים את זה יותר ממה שעשינו לפני כמה שנים", הם אומרים. "אם אנחנו עובדים על אריזות ואנחנו יודעים שזה יהיה דיגיטלי בלבד, אנחנו מתייחסים לזה קצת אחרת ממה שהיינו עושים אם נדע שיהיה גם CD ואולי גרסת LP ויניל."
כמו סיינט, גם פורס ואקהורן אינם תבוסתניים. ההתעניינות המחודשת באריזה של ויניל ובמהדורות המיוחדות הובילה להמון הזדמנויות עבורם. "במקום התקליטורים הרגילים, אנו מתבקשים יותר ויותר לעצב אריזות ויניל במהדורה מיוחדת בתוספת חבילה דיגיטלית", הם מציינים. "אם זה שירת הברבורים של אריזות המוזיקה אז זה למעשה די נחמד."
Non-Format אולי הפכו לאדונים מוכרים בעטיפת האלבום, אך הם אינם טוענים שהם שולטים במצגת הדיגיטלית של המוסיקה. אף אחד אחר, כך נראה, לא יכול. המציאות עבור משתמשי הורדות או הזרמת ערוצים היא עדיין ראשו המצומק של ה- JPEG: "אנו נכנסים לתקופה שבה נראה שהתעשייה אינה מסוגלת להחליט מה בדיוק האריזה הדיגיטלית צריכה להיות - או יכולה להיות -" לא עיצוב הערות.
"באופן טבעי לוקח זמן להבין מה פורמט חדש יכול להביא לשולחן ועד כה לא ממש 'ראינו את האור' ביחס למה שאריזות דיגיטליות יכולות לעשות כדי לשפר את חווית ההאזנה. מתישהו בעתיד הקרוב הרעיון לפיו מוזיקה צריכה להיות מלווה באריזה פיזית עשוי להיראות אבסורדי. "
זה קרוב לתפיסה שלי. כצרכן מוזיקלי לכל החיים, וכמי שהוא עדיין מעצב מדי פעם של עטיפות תקליטים (כתבתי גם ארבעה ספרים בנושא), אני חי עכשיו באושר בעולם המוזיקה ללא אריזה פיזית. אני משתמש בשירותי סטרימינג והורדות בתשלום, והייתי מוצא את החיים בלתי נתפסים בלעדיהם. מבחינתי אני רואה בסוף האריזה הפיזית מעין שחרור. יותר ויותר, אוסף מעוות המדפים שלי של ויניל, תקליטורים וערכת קופסאות נראה עכשיו מיותר - רק הנוסטלגיה מונעת ממני לפרוק אותם.
חוסר המהותיות החדשה של המוסיקה מאפשרת לי לקיים איתה קשר אינטימי עוד יותר. על ידי התמקדות רק בסאונד אני חופשי להתענג על המוסיקה באופן שאינו אפשרי במוזיקה ארוזה. אני גם נהנה להיות חופשי מהעסקים המבולגנים של החזרת תקליטים לאריזתם, והפחד התמידי לפגוע במשטחי נגינה.
אני עדיין דואג לעתיד העיצוב הגרפי. בלי אריזות מוזיקה כאזור ניסיוני, מאיפה יבוא פיטר סאוויל של העתיד? מעט שרוולי תקליטים, מינוס תווי אינדי נלהבים, וללא מוזיקאים חובבי אריזה, איך העיצוב הגרפי ימצא פלטפורמה דומה לחידוש טהור? עיצוב גרפי ישרוד, כמובן. זה תמיד קורה. אבל האם זה יהיה כל כך עשיר ומגוון?
מילים: אדריאן שוגנסי
אדריאן שוגנסי הוא מעצב גרפי, סופר ומחנך. הוא כתב ואמנות ביים ספרים רבים בנושא עיצוב. הוא מרצה רבות ברחבי העולם, ומורה בכיר לעיצוב גרפי בקולג 'המלכותי לאמנות, לונדון.מאמר זה הופיע במקור בגיליון 225 לאמנויות המחשב.
