דופק בהתלהבות בצעצוע הפעילות המוסיקלית שלו למנגינה החוזרת ונשנית של 'Baa Baa Black Sheep', בן שמונה חודשים שלי שקוע בעולמו הקטן ומשחק באושר רק כמה מטרים משם. עיניים סוערות ובקפה השלישי של היום אני בוהה בייאוש במסך המחשב המהבהב שלי. הדף הלבן מביט בי בחזרה ואני פולטת אנחה. השעה 8:00 ואני מותשת. החיים לא תמיד היו כאלה.
לפני שנה הייתי עדיין במלאכה של תעסוקה במשרה מלאה, דחפתי את עצמי בהריון כבד לתחנת הרכבת לנסיעות הבוקר המוקדמות וספרתי את הימים לחופשת לידה. אז לא הייתה שאלה שאחזור לעבוד בסוכנות שלי, אבל אחרי פרידה מבולגנת שהשאירה אותי גרה בדירה כבר לא יכולתי להרשות לעצמי, לעבור דירה של 80 מייל צפונה לעיר הולדתי היה די הרבה.
נחושה לא לתת למצב לשבור אותי, נשענתי על תמיכת חברי ובני משפחתי, ואיכשהו שרדתי את השבועות הראשונים של האכלה מסביב לשעון, החלפת חיתול בלתי פוסקת וחוסר שינה. איפשהו בין החודש השלישי לרביעי התחלתי להרגיש כמוני הזקן, ומוכן להתחיל לעבוד - אבל בלי שום עבודה לחזור אליה ומעט בדרך של חסכון, הבחירות שלי היו מוגבלות. לחזור לעבודה רק כדי שהמשכורת שלי הושקעה בטיפול במשרה מלאה בילדים הייתה מעט הגיונית. החלטתי לתת פרילנסר.
כמו כל אמא לעתיד חדשה, חשבתי שיש לי סדר, אבל רק כמה שבועות, התוכניות הגדולות שלי התפוררו סביבי. לקחתי על עצמי יותר מדי, ואגדתי בלחץ לנסות לשמור כל כך הרבה כדורים באוויר, הרגשתי שיש לי מיני התמוטטות. למען האמת פשוט הייתי המומה, וידעתי שמשהו צריך לתת.
הבזק קדימה חמישה חודשים וחיי היומיום הם עבודה מתמדת בעיצומה, כשאני משכלל בזהירות את ההרגלים השולטים בחיי היום יום. בדרך גיליתי שגרה שעובדת - כמו לעלות מוקדם ולהיכנס כמה שעות לפני שריידר מתעורר - ואלה שלא, כמו ניסיון להקליד מאמר ביד אחת תוך איזון של ריידר על הברך שלי, התוצאה מתוכם הותיר אותי עם מקלדת דביקה לצמיתות.
מתווה גבולות בין חיי העבודה לחיי הבית לא תמיד קל, וכמו פרילנסרים רבים אני מתקשה לכבות. אמנם אין לי מחשב נייד או אייפד, אך האייפון שלי נמצא בהישג יד לצמיחה מהירה לדוא"ל, פייסבוק וטוויטר - אני כל הזמן 'מחובר לחשמל' כשמוחי צריך להיות ממוקד במקום אחר.
רגשות האשמה אינם נדירים; כשאני עובד אני דואג שאבלה יותר זמן איתו; כשאני לוקח הפסקה אני כל הזמן צופה בשעון. זה להטוטנות מתמדת, ולעתים אני מרגישה שאני לא עושה שום עבודה טובה במיוחד. כלפי הגורם העובר החולף, ולחלק מחברי, נראה כי החיים שלי מסודרים, אבל מתחת לפני השטח אני חותרת בטירוף כדי להישאר צף.
כשאני ערה, אני מרוכז בעבודה שלי או שאני מרוכז בריידר. עם קטעי הזמן בין לבין אני מנסה לשמור על סל הכביסה ולא לעלות על המקרר. ויתרתי כמעט על כל השאר.
בפועל, קביעת יום מובנה סביר סביב זמני תנומה ופעילויות אחרות של תינוקות הגדילה מאוד את התפוקה שלי. טיפוח רשת תמיכה של הורים אחרים בעבודה מהבית סייע לי גם להקל על התסכולים היומיומיים, וזו הפסקה מבורכת ממה שיכול להפוך במהרה לקיום מבודד מאוד.
למדתי בהדרגה לאמץ קצב חיים איטי יותר ולהרפות את לוח הזמנים שלי כדי להתאים לתפקידי החדש כאם. ובעוד שהזמן של ריידר להתחיל בגני ילדים מתקרב במהירות, ואיתו מערך אתגרים חדשני, אני אופטימי לגבי העתיד.
להביא ילדים לעולם זה משחק מחליף; התאמה לשעות עבודה לא שגרתיות תוך עמידה בדרישות של ילד קטן יכולה להניע מישהו כל כך קצת. עם זאת, למרות הסחות הדעת הבלתי נמנעות, השליטה מתי ואיך אני עובדת היא אחד היתרונות הגדולים בקריירה הפרילנסרית שלי.
מילים: ליסה האסל
